החלטה בתיק רע"פ 8177/13

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כ' סעב), בעפ"ת 60493-06-13, מיום 2.10.2013, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופט ש' יציב), בתת"ע 2137-19-13, מיום 29.5.2013.

רקע והליכים קודמים

2.             מעובדות כתב האישום שהוגש נגד המבקש עולה, כי ביום 20.7.2012, בשעה 02:58 או בסמוך לכך, נהג המבקש ברחוב דוד אלעזר שבחיפה, בהיותו שיכור. בבדיקת נשיפון שנערכה למבקש במקום, נמצא בקרבו ריכוז אלכוהול של 500 מיקרו-גרם אלכוהול בליטר אחד אוויר נשוף.

           בגין כך, יוחסה למבקש עבירת נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה), בצירוף סעיפים 64(א)(3) ו-39א' לפקודת התעבורה, ותקנה 169א' לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

           במעמד בדיקת השכרות, שהתקיימה ביום 20.7.2012, נמסר למבקש כתב אישום, בו נאמר כי הוא מוזמן להתייצב בבית משפט השלום לתעבורה בחיפה, ביום 14.10.2012, על מנת להישפט בגין העבירה המיוחסת לו. המבקש חתם על אישור המסירה המצורף לכתב האישום. 

3.             ביום 14.10.2012, לא  התייצב המבקש לדיון ההקראה. משכך, ולאחר שהוצג לבית המשפט לתעבורה אישור מסירה חתום, הורשע המבקש בהיעדרו, בהתאם לסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בהמשך לכך, הוציא בית המשפט לתעבורה צו הבאה נגד המבקש.

           ביום 29.5.2013, לאחר ביטול מספר דיונים, והוצאת צו הבאה שני נגד המבקש, דחה בית המשפט לתעבורה בקשה, שהוגשה מטעמו של המבקש, לביטול הכרעת הדין. נקבע, כי טענותיו של המבקש הן כלליות, עיקרי הגנתו אינם מפורטים דיים, ולפיכך לא נמצא טעם המצדיק את ביטול הכרעת הדין, שניתנה בהיעדרו של המבקש. בשלב זה, נשמעו טיעוני הצדדים, ובית המשפט לתעבורה גזר את דינו של המבקש. בית המשפט לתעבורה ציין, כי למבקש רישיון נהיגה משנת 2006, כאשר בתקופה זו הוא צבר לחובתו 8 הרשעות, בעבירות תעבורה. עוד צוין, כי רישיון הנהיגה נחוץ למבקש לצורך עבודתו כדוגם יציקות בטון, דבר הכרוך בנסיעות תכופות בין אתרי בניה. יחד עם זאת, בית המשפט לתעבורה הטעים, כי בצידה של עבירת הנהיגה בשכרות קבוע עונש חובה של פסילת רישיון נהיגה למשך שנתיים, ולנוכח העובדה כי ריכוז האלכוהול שנמצא אצל המבקש גבוה פי שניים מהריכוז המותר בחוק, לא נמצא מקום לסטות לקולא מעונש החובה. עוד קבע בית המשפט לתעבורה, כי לאור גילו הצעיר של המבקש והנזק הכלכלי הצפוי לו כתוצאה מפסילת רישיון הנהיגה, אין להטיל עליו עונש של מאסר או קנס כספי. לאחר הדברים האלו, השית בית המשפט לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: 24 חודשי פסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה; 3 חודשי פסילה על-תנאי, למשך 3 שנים.

4.             המבקש ערער על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה לבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 2.10.2013, נדחה ערעורו של המבקש. בפסק דינו, התייחס בית המשפט המחוזי הן להסבריו של המבקש בנוגע להיעדרותו מהדיון שהתקיים ביום 14.10.2012, והן לטענותיו בקשר לעיוות הדין שנגרם לו עקב הרשעתו שלא בפניו. בהתייחס לאי התייצבותו של המבקש לדיון, הדגיש בית המשפט המחוזי, כי המבקש קיבל זימון כדין לדיון בעניינו, ואף אישר בחתימתו את דבר קבלת הזימון. עוד קבע בית המשפט המחוזי, כי הגם שראוי היה לבקש את תגובת המשטרה לטענת המבקש, לפיה לא הוסבה תשומת ליבו לזימונו לדיון, הרי שאין בטענה זו בכדי לשמש הסבר סביר להיעדרותו מהדיון. אשר לטענות בדבר עיוות דינו של המבקש, נקבע כי חלקן מבוססות על "הנחות והשערות", ולא על בסיס עובדתי, בעוד שחלקן האחר כלל אינו מעלה חשש לעיוות דין. לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש.

בקשת רשות הערעור

5.             המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נטען על-ידי המבקש, כי הבקשה מעלה מספר שאלות משפטיות בעלות חשיבות כללית, הנוגעות לתחולתו וליישומו של סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי. ראשית, נטען כי לאור חומרתה של העבירה שעניינה נהיגה בשכרות, שבצידה קבוע עונש מאסר בפועל, אין זה ראוי להחיל עליה את ההסדר הקבוע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, המאפשר להרשיע ולגזור את דינו של נאשם בהיעדרו. שנית, מלין המבקש כנגד צו ההבאה שהוציא נגדו בית המשפט לתעבורה. לשיטתו של המבקש, הוצאת צו הבאה לאחר מתן הכרעת הדין ועובר לגזר הדין אינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, שעניינו ייעול ההליך הפלילי. זאת, משום שהבאת הנאשם לדיון הנוגע לטיעונים לעונש מאריך את ההליך הפלילי, ומאלץ את הנאשם להתייצב בפני בית המשפט. המבקש הוסיף, בהקשר זה, כי בחוק לא הוסדר ההליך, בו על נאשם לנקוט, על מנת להשיג על הכרעת הדין, בשלב בו טרם נגזר דינו. עוד טען המבקש, כי סמכותו של בית המשפט להשתמש בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, מותנית בכך שהנאשם יוזהר כי אי התייצבותו למשפט שקולה כנגד הודאה באשמה מצידו. לדידו של המבקש, תנאי זה אינו מתקיים במקרים רבים.

דיון והכרעה

6.             לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, לא מצאתי מקום להורות על דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו של המבקש, ולפיכך דינה של הבקשה להידחות.

7.             הלכה מושרשת היא כי בקשות רשות ערעור תתקבלנה במשורה, ואך במקרים מהם עולה שאלה משפטית כבדת משקל או סוגיה ציבורית רחבת היקף, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים לבקשה. וכן, במקרים חריגים בהם קיים חשש מפני עיוות דינו של המבקש או משיקולי צדק כלפיו (רע"פ 7579/13 אבו קוידר נ' מדינת ישראל (26.1.2014); רע"פ 5959/13 לאור נ' מדינת ישראל (21.1.2014); רע"פ 8875/13 ביטון נ' מדינת ישראל (12.1.2014)).

           בבקשה שלפניי נטען, כי עולות ממנה "שאלות משפטיות בעלות חשיבות כללית", הנוגעות להסדריו של סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי. ואולם, עיון בבקשה מגלה כי היא אינה מעלה כל שאלה המצדיקה עריכתו של דיון בה ב"גלגול שלישי". ראשית, תחולתו של סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי על עבירות המנויות בפקודת התעבורה, ובכלל זאת על עבירת הנהיגה בשכרות, נקבעה במפורש על-ידי המחוקק  בסעיף 240(א) לחוק סדר הדין הפלילי, אשר קובע כי: "בעבירות לפי פקודת התעבורה...שלא גרמו לתאונת דרכים שבה נחבל אדם חבלה של ממש...יחולו סדרי דין אלה". בהתאם לכך, קבע בית משפט זה לא פעם בעבר, כי טענות המשיגות על היקף תחולתו של סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, אינן מצדיקות מתן רשות ערעור (רע"פ 4047/11 לייני נ' מדינת ישראל (4.7.2011); רע"פ 3507/11 ימין נ' מדינת ישראל(30.6.2011); רע"פ 10737/08 קוזירוב נ' מדינת ישראל (8.4.2009)). שנית, הלכה למעשה, מלין המבקש על החלטתו של בית המשפט לתעבורה להוציא נגדו צו הבאה, בנסיבות בהן ניתן היה לגזור את דינו בהעדרו. ואולם, ההחלטה להוציא צווי הבאה מצויה בסמכותה של הערכאה הדיונית, וטרוניות הנוגעות לאופן הפעלת שיקול הדעת במסגרת סמכות זו, אינן מצדיקות היענות לבקשת רשות ערעור. בנוסף לכך, לא מצאתי כי קיים חשש מפני עיוות דינו של המבקש או כי קיימים שיקולי צדק כלפיו, המצדיקים היעתרות לבקשה. די בטעמים אלו, על מנת לדחות את בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש.

8.             למעלה מן הצורך, אדרש בקצרה לעיקרי טענותיו של המבקש. המבקש קובל על כך שבית המשפט לתעבורה הוציא נגדו צו הבאה, לאחר שהרשיע אותו, בהיעדרו, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, אך לפני שנגזר דינו. לדידו של המבקש, הוצאת צו הבאה בשלב זה חוטאת לתכליתו של סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, להביא לייעול ההליך הפלילי. בנוסף, לשיטתו של המבקש, לא ברור כיצד ניתן, בשלב הביניים שלאחר ההרשעה וטרם מתן גזר הדין, לבקש את ביטולה של ההרשעה. אין בידי לקבל טענות אלו. הבאת נאשם, עובר למתן גזר הדין, באמצעות צו הבאה, מעכבת במעט את ההליך הפלילי, אך בכך ניתנת לנאשם ההזדמנות לשטוח בפני בית המשפט את טיעוניו טרם גזירת עונשו, ואולי אף לגרום להקלה במידת העונש. כך למשל בענייננו, הבאתו של המבקש לשלב הטיעונים לעונש, איפשרה לו להציג את ההשלכות הכלכליות הנלוות לפסילת רישיונו, והובילה לכך שבית המשפט לתעבורה נמנע מלהטיל עליו קנס כספי. עוד יש לזכור, כי השיקול בדבר יעילותו של ההליך הפלילי, הוא אחד מבין מגוון שיקולים שיש לשקול, במסגרת הפעלת הסמכות הקבועה בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי. נקבע, בהקשר זה, כי בית המשפט יימנע מהפעלת סמכות זו "שעה שהוא סבור כי עלול להיגרם עקב כך עיוות דין לנאשם" (רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 799(2003)). לפיכך, לא מצאתי כל פגם בכך שהמבקש הובא לבית המשפט מתוקף צו הבאה, בטרם נגזר דינו. אשר להליך שניתן לנקוט, על מנת להשיג על הכרעת הדין, נראה כי סעיף 240(ב), המתווה את האופן בו ניתן לבטל "פסק דין מרשיע", אינו חל במישרין על בקשות לביטול הכרעת דין בלבד. ואולם, אין בכך כדי להביא לחסימת דרכם של נאשמים, אשר הורשעו בדין בהיעדרם, מלהגיש בקשות לביטול הכרעת הדין. כך גם במקרה זה, המבקש הגיש בקשה לביטול הכרעת הדין, אשר נידונה לגופה ונדחתה, עוד טרם שנגזר דינו. לפיכך, אין בידי לקבל גם טענה זו.

9.        דינה של בקשת רשות הערעור להידחות, איפוא.

           ניתנה היום, ‏ג' באדר א' התשע"ד (‏3.2.2014).